<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שלישי</h1>
<h2>דף כא:</h2>
ולעניין היתר הנאתו. גרסינן בריש פרק כל שעה אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל, הא כתב לא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע, ופליגא דר' אבהו, דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה ולגוי במכירה. מתיב ר' יצחק נפחא והרי גיד הנשה, דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ותנן שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. ופרקינן קסבר ר' אבהו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, כלומר דכיון דכתב רחמנא לגר תתננה ואכלה, כל מה שראוי בה לגר באכילה התיר. ואקשינן הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר. ופרקינן מאן שמעת ליה דאית ליה אין בגידין בנותן טעם, ר' שמעון, דתניא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ר' יהודה מחייב שתים ור' שמעון פוטר, לר' שמעון הכי נמי דאסור, דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה, ור' שמעון אוסר. ויש מרבותיי נוחי נפש שאמרו דכיון דקיימא לן כר' שמעון דאמר אין בגידין בנותן טעם, על כרחין גיד הנשה אסור בהנאה, דכשהותרה נבילה היא וחלבה הותרו גידה לא הותר, והילכך אסור ליתנו לנכרי ואפילו להשליכו לכלבו. אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב בתשובה דנראין הדברים דגיד הנשה מותר בהנאה, חדא דליתה דר' אלעזר במקום חזקיה, דחזקיה רביה דר' יוחנן ור' יוחנן רביה דר' אלעזר, ולית הלכתא כר' יוחנן במקום חזקיה רביה, וכל שכן דלית הלכתא כר' אלעזר במקום חזקיה דהוא רבה דרביה. ועוד דלעניין גיד הוי סתם במתני' להתירו בהנאה, כדתנן שולח אדם ירך לנכרי אע"פ שגיד הנשה בתוכה, ומחלוקת דר' שמעון בברייתא, וקיימא לן כסתם מתני'. ועוד דר' יוחנן, דהוא רביה דר' אלעזר, פוסק בכל מקום הלכה כסתם משנה. וסוגיין כולה בפרק גיד הנשה הכי, דתניא התם (צ"ד, א') ובגוי בין חתוכה בין שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ושקלי וטרו עלה דההיא ברייתא כולהו בתראי אביי ורבא ורב אשי לתרוצה, ולא אדכרו כלל התם פלוגתא דר' שמעון. ואי קשיא לך הא דפרישו בגמרא היתירא דגיד הנשה משום דקסבר יש בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, ואנן הא קיימא לן אין בגידין בנותן טעם, לפי מה שכתב הרב ז"ל דאין הלכה כר' אלעזר במקום חזקיה לא קשיא כלל, דההיא שקלא וטריא לר' אלעזר היא, הא לחזקיה לא צריכינן לה כלל, דלדידיה ליתן לן למיסריה בהנאה, דהא לא יאכלו בני ישראל כתיב. אבל הרב ז"ל תירץ דאיפשר דאפילו לר' אלעזר מטעמא אחרינא שרי, דמייתינן לה מקל וחומר מחלב, כדקא מייתי לה לר' יוסי הגלילי בשילהי שמעתא דהתם (פסחים כ"ג, ב'), דאמרינן מה חלב שענוש כרת ומותר בהנאה, גיד לא כל שכן. ור' שמעון דאסר פליג נמי בהא, דאית ליה אין בגידין בנותן טעם, ולית ליה קל וחומר, משום דאיכא למיפרך כדאיתמר התם מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה. ולדידן לא מיפריך, כדאמרינן התם ואידך, אנן בהמה קאמרינן, בבהמה מיהת לא אישתרי. וכיון דסתם מתני' שרי ליה בהנאה, ליכא למידחיה כלל, דהא לא פסיקא לן טעמא דשריותא משום דיש בגידין בנותן טעם היא, דהא אפילו מאן דאית ליה אין בגידין בנותן טעם שרי מדין קל וחומר. והא דאיתמר בריש שמעתא הניחא למאן דאית ליה יש בגידין בנותן טעם, אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, מאן שמעת ליה דאית ליה אין בגידין בנותן טעם ר' שמעון, לרווחא דמילתא איתמר, משום דאשכח פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה בגיד הנשה בהנאה, ואשכחן דאיפליגו אינהו גופייהו בנותן טעם דגידין, תלי תניא בדתניא, ומיהו אנן כיון דבשילהי דשמעתין איתמר טעמא דקל וחומר, לא דחינן סתם מתני' בלא ראיה, אלא הדרינן לכללא דנקיטינן בכל מקום דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. ותדע דהא במסקנא (שם כ"ג, ב') אמרינן חזקיה ור' אבהו במאי פליגי, ולא אמרינן בגיד הנשה. אלו דברי הרב ז"ל ונראין. והר"ם במז"ל (פ"ח ממא"ס הי"ד) מן המתירין.
<h2>דף עד.</h2>
ולעניין מולייאתא והוא בשר שלא נמלח שממלאין בו העוף או הכרכשא וצולין אותו על גבי האש, ואי נמי עוף שמבשלין בתוך הבצק שקורין פנאדה, גרסינן בפרק כיצד צולין אמר רבא האי מולייאתא שריא, אמר ליה אביי והא קא בלעא דמא, שהבשר שנתן בתוכו לא נמלח ופולט דם והעוף בולע. ודווקא בשלא נמלח אבל בבשר שנמלח פשיטא דשרי, ובכי הא לא הוה מקשה ליה אביי והא קא בלע דמא, דלאחר שנמלח אין מחזיקין בו דם ואפילו לקדירה שפיר דמי, אלא ודאי רבא אפילו בשלא נמלח קאמר ועליה קא מקשה אביי. ופריק כבולעו כך פולטו. ואמרינן נימא מסייעא ליה נותן את כרעיו ואת בני מיעיו לתוכו, מאי טעמא לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו. ודחינן לא, שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל. ואם תאמר ובר מן דין מאי קא מייתי ראיה מפסח שנותן בני מיעיו לתוכו, דילמא התם בשמלח כרעיו ובני מיעיו. לא היא, דאין דרכן לצלי למלוח כדרך שצריך לקדירה להכשיר הבשר מידי כל דמו, אלא כדרך שאמרו באיברי קדשים (מנחות כ"א, א') מולחו והופכו ומולחו ומעלהו. וכן אין דרכן למלוח כמליחת הקדרה בשר או עוף שטופלין בבצק כדרך שעושין בפנאדה, ולפיכך הביאו ראיה מיהא דאמרינן רבין סבא טפליה בר גוזלא לרב ואמר לן אי מעלי טפליה הב לי דאיכול, ודחינן ההיא בסמידא, דמתוך שהוא קשה מתחלחל והדם זב ויוצא ממנו, דכבולעו כך פולטו. ואקשינן והא רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו להו בר אווזא ואמר אי לאו דחזיתיה דזיג כי זוזא חיוורא לא אכלי, ואי סלקא דעתך אמרינן כבולעו כך פולטו מאי איריא זיג אפילו כי לא זיג נמי, ופריק ההיא בחיוורתא דקריר, כלומר בקמח מנופה שהוא דק ונדבק הרבה ואינו פולט מה שבולע. ומסקנא הילכך דסמידא, בין אסמיק בין לא אסמיק שרי, דודאי פליט דחיוורתא, אי זיג כזוזא חיוורא שרי ואי לא אסיר דשאר קמחי, אסמיק אסיר לא אסמיק שרי. האי מולייתא, למאן דאסר אפילו פומה לתחת, למאן דשרי אפילו פומה לעיל. והילכתא מולייתא שריא ואפילו פומה לעיל, כלומר לצלי ואפילו בלא מליחה, אבל לקדרה ודאי אסור אלא אם כן מלח כדרכו לקדרה, ואם מלחו יפה כדרך שמלחו לקדרה שפיר דמי ואפילו לקדרה. והר"ם במז"ל (פ"ו ממא"ס הי"ז) שאסר לא ירדנו לסוף דעתו ולא נראו דבריו.
